אתם יודעים מה מבאס?!
מבאס זה לעזור לכולם בלי לחשוב אפילו על איך זה יגרום לי להרגיש רק כי אני רוצה שיהיה לכולם טוב ואז שטוב להם אחרי שהם בכו על הכתף שלי, אחרי שהיו לנו שיחות שעות על גבי שעות עד שהשמש זרחה הם הולכים, בטענה שלא הייתי מספיק טובה...
מבאס זה לראות את כל מי שעזרתי לו לעלות למעלה כשכבר לא היו לי כוחות בשביל להרים את עצמי עוזב בטענה שלא השקעתי מספיק "כוחות" בלשמור על הקשר...
מבאס זה להילחם שוב ושוב, בקרבות של אחרים שהגוף שלי ספוג ביריות מהקרבות בחיים שלי רק כדי שהם לא ירימו דגל לבן ויוותרו על מלחמה הזו ברוב המקרים החיים שלהם ואז פשוט לראות אותם מנתקים את הקשר אחד אחרי השני, בטענה שלא נלחמתי עליהם מספיק.
מבאס זה להשקיע את כל הזמן שלי בדאגה אליהם, כי הם עומדים ליפול, כשאני עומדת ליפול מהצוק הזה כבר שנים אבל הם לא רואים את זה כי אני מסתירה את זה עם חיוך ויד שמושטת בשביל להרים אותם, ואז לראות אותם הולכים בטענה שלא השקעתי מספיק זמן בחברות הזו...
מבאס זה לגלות שרוב מי שאמרו לי שהם ישארו עזבו, כי אני כבר לא שימושית יותר בשבילם, כי הם כבר עברו את זה, אבל כשהם יפלו הם יחזרו ואני אהיה פה כדי לעזור כמו תמיד....
וזה מבאס, זה מבאס לדעת שלא משנה כמה זמן ומאמצים השקעתי בלעזור להם זה טוב מספיק רק כשהם למטה וכשהם למעלה אני כמו אוויר בשבילם, טעות אוויר הם צריכים, אני שום דבר...
זה מבאס לדעת שלא משנה מה אני אעשה זה אף פעם לא יהיה טוב מספיק...
ואני מצטערת, מצטערת שלא הייתי מספיק, מצטערת שאני הורסת ודופקת כל דבר קטן, מצטערת על מי שאני ועל איך שאני...
אני מצטערת בכלל שאני הולכת לבקש את זה, אבל אני צריכה לשחרר את כל זה, פעם אחת ולתמיד, הבעיה העיקרית היא שבגלל שאני זו מי שאני, אני עונה רק על מה ששואלים אותי (לרוב) או רק על מה שאני חושבת שרוצים לדעת, זו הסיבה שרוב הדברים נשמרים בבטן, כי או שלא שואלים לגביהם או שהם לא נראים לי מספיק חשובים באותו זמן, וכשאני מבינה שהם חשובים הם כבר חלק מתוך הקבוצה של הדברים שנאמרים רק כששואלים בבירור...
אני כבר מרגישה חולה, וחרא באופן פיזי מכל השמירה הזו,כלומר כמה עוד אימונים שוחקים אני צריכה לעשות כדי לנקות את הראש מהמחשבות האלה....
יודעים מה שכחו מזה, אני לא מספיק טובה גם בשביל זה....
;){kind=link}