זה כואב כל כך עד שקשה לי לנשום
זה כואב כל כך עד שהחיוך לא קיים
זה כואב כל כך עד שלא נשארו לי יותר דמעות
זה כואב כל כך עד שלבכות בסוף יום זה הרגל
זה כואב כל כך והאש בעיינים מחכה לפרוץ
זה כואב יותר כי הכאב מכבה את האש
זה כואב, זה כל כואב עד שאני נשברת
זה כואב אני לא מסוגלת
אני מנסה כל יום דרך חדשה ונכשלת
אני מובסת, אני מרוסקת
אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה
אני מרגישה כל כך ריקה מבפנים
יותר מידי רגשות מבלבלים
יותר מידי מחשבות שונות
כל מה שקורה כאן מסובך מידי להבנה
יום אחד הוא חבר ויום אחר הוא זה שפגע
מצד אחד היא אומרת תסמכי עלי
מצד שני היא רואה אותך בתור בעיה שצריך לתקן
מצד אחד היא אומרת שהיא נשארת
מצד שני היא הראשונה שתעזוב
אני הולכת לישון לחלום
וקמה לסיוט
קמה למקום שהכל נראה בו כל כך קודר והפוך
אני מנסה לתפוס כל טיפת היגיון
אבל מהיא טיפה של היגיון לעומת אוקינוסים שמראים הפוך
ותמיד מגיעה השאלה
איך את?
מה את מרגישה?
למה את עושה את מה שאת עושה?
והתשובה היא לא יודעת, למרות שאני יודעת
אני פשוט מפחדת שאם אני אגיד את האמת
מי ששאל אותי יעזוב, מי ששאל אותי ילך ולא יחזור
אני רוצה לספר, אני רוצה לפרוק
אבל הכל נראה חנוק הכל נראה שחור
אין אור אני בסוף נופלת לאחור
וכשאני כותבת עכשיו אני נושכת את השפה
התרגיל הידוע בשביל לעצור את הדמעה
מה אני עושה עם החיים שלי
למה זה כל כך מסובך להיות שמחה?
;){kind=link}