אני כותבת את זה כי נמאס לי להרגיש כמו אכזבה,
כותבת את זה כי נמאס לי להרגיש כמו כישלון
נמאס לי מהמחשבות שרצות לי בראש לפני שאני הולכת לישון,
נמאס לי מהכאב הזה שאני מתעוררת איתו בבוקר, מסתירה אותו בשאר היום והולכת לישון איתו מחובקת
אתם לא מבינים שאני מרגישה כאילו אני נחנקת
הכל נראה חסר ערך פתאום, אני לא יכולה להיות שמחה באמת,
אני לא יכולה לחייך באמת, אני לא יכולה להוריד את המסכה המזדיינת הזו,
היא תמיד שם, תמיד נשארת דבוקה לפנים שלי,
נמאס לי להיות עם שריון מורם כדי להגן על עצמי כל פעם מחדש
מהמילים, מהתגובות, מהקללות, מהודעות, מהדחיפות, מהבדיחות
אני לא מצאתי את המקום שלי גם במקום שאמרו לי שכולם מוצאים בו את המקום שלהם, עד כדי כך אני כושלת
אני מחזיקה את החברים שלי מלא להישבר אומרת להם לא להקשיב לקללות בזמן שאצלי הכל קורה הפוך, עד כדי כך אני כושלת
אני לא יכולה לשלוח הודעה דפוקה של "יש לך זמן לדבר?", ואם כבר שלחתי אז אני אנסאנד להודעה, עד כדי כך אני כושלת
אני לא מסוגלת להתמודד עם האמת שה"חברים", האנשים האלה מציבים בפני, עד כדי כך אני כושלת
אני יכולה לבכות מזה שבן אדם אחר בוכה, מזה שלבן אדם אחר קשה, עד כדי כך אני כושלת
אני עוזרת לאנשים שפוגעים בי, רק כי הם מבקשים וצריכים עזרה, עד כדי כך אני כושלת
אני מאמינה בטוב לב של אנשים בלי להכיר אותם, עד כדי כך אני תמימה
אני מאמינה בזה שבן אדם יכול להשתנות, אני מאמינה בהזדמנות שניה גם כשהיא מגיעה בפעם השלישית, עד כדי כך אני סתומה
אני לא מסוגלת לענות למי שפגוע בי כי אני לא רוצה לפגוע בו כמו שהוא פגע בי, עד כדי כך אני טיפשה
אני, שבורה מהיסוד, מנסה לבנות את עצמי מהשברים וכלום לא הולך לי
לכל אלה שאומרים שאני מביאה את זה על עצמי,
אני אחראית לזה, אני הבעיה בזה
סבבה?
עכשיו אתם מרוצים?!
אני מוקפת בהיטרים, מנסה למצוא את הידים של החברים האמיתים שלי, אבל הולכת לאיבוד בין כולם..
אני עד כדי כך סתומה שניסיתי כלכך הרבה דברים כדי למלא את החור הזה , את הריקנות שיש בי כל פעם שאני שמה את החיוך המזויף, כל פעם שאני לבד בחדר בוכה...
אני ניסתי למלא את הריקנות בדברים כלכך חסרי חשיבות, אבל למה שאני אתלונן על זה אני חסרת חשיבות בעצמי...
אף פעם לא מצאתי שלום עצמי, ואני התעייפתי מהניסיון למצוא את זה..
אני שמה מגן על עצמי, אני שמה על עצמי מסכה, אני שמה על עצמי חיוך מזויף
אף אחד לא ראה אותי אמיתית, אף אחד אני רצינית
רק כשאני כותבת ככה אני אמיתית אני בלי מסכות
אני לא יודעת מי באמת רוצה לראות את אני האמיתית בלי מסכות
אני לא יודעת מי באמת רוצה לשמוע את האמת על התחושות שלי
אז אני שותקת ושומרת את הרוב לעצמי
מעטים האנשים שיודעים על האירועים האמיתים ששוברים אותי,
על הסיפורים שמספרים על חברים מזויפים אבל שניה אחרי זה אומרים לי שאסור לי לדבר על זה
כי זה יחשוף את זה שהם סיפרו , ואז יכעסו עליהם
אז אני נשארת חצויה, משחקת את המשחק בזמן שאני יודעת את האמת
בזמן שאני מודעת לעובדה שאולי כל מילה היא לא נכונה
מעטים האנשים שיודעים על האירועים האמיתיים ששוברים אותי,
מעטים האנשים שיודעים למה אני באמת שונאת לישון,
מעטים האנשים שיודעים למה אני באמת לא אוהבת את הבית ספר שלי,
מעטים האנשים שיודעים למה אני לא אוהבת את עצמי,
מעטים האנשים שיודעים למה אני מי שאני,
מעטים האנשים שיבינו את זה, ולכן מעטים האנשים שיודעים את זה
הכל חלקים מפאזל ענקי, כל סיפור זה חלק
והפאזל השלם זה אני, רק שחסר חלק
החלק מוחזק בידי הכאב, הוא שומר אותו קרוב
ואף פעם לא עוזב, הוא פה כדי להזכיר הכל
הוא מזכיר לי את כל הדברים מהעבר , לא דווקא מהעבר הרחוק
לרוב זה מלפני ארבע שנים, מהיום הראשון שלי בכיתה ו'
אני מרגישה את המחנק עולה שוב בגרון, אני כותבת הרבה
כותבת גם עם האצבעות הנקעות, מרגישה את הכאב וממשיכה לכתוב מהיר יותר
כי סעמק, אני צריכה להוציא את זה, והכאב שיצא
שיצא בכל דרך שהוא רוצה..
אבל נכון זה די כואב עכשיו, יותר מלפני אבל נשים קרח וזה יסתדר
אני רק רציתי לכתוב את זה, וזהו
אני רק רציתי להגיד את זה, וזהו
אני כבר לא יודעת מה להגיד, אני מרגישה אבודה ...
אין לי מה להגיד לכם,
אני רק יכולה להגיד לכם שאני בסדר,
תחליפו את הד' בת' ותקבלו בסתר,
כי המילה "בסדר" מסתירה המון רגשות בסתר,
אני רק יכולה להגיד שיהיה בסדר...
מקווה לפחות...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זה משהו שכתבתי חודש שעבר, עברה עלי תקופה קשה, לקחתי הפסקה לעצמי
זה הטקסט האחרון שכתבתי לפני זה, מצאתי אותו עכשיו וחשבתי לפרסם אותו..
כי אני יודעת שיש עוד אנשים שאיבדו תקווה,שהרגישו שכל הכוח נשאב מהם
אני אולי רק בת 15 אבל החיים שלי רצופים בכאבים מאז שאני זוכרת את עצמי,
אף פעם לא השתלבתי, אף פעם לא קיבלו אותי, גם לא במקום שאמור היה לקבל את כולם,
אני מרגישה טוב יותר עכשיו..
התחזקתי נפשית ופיזית, אני עומדת לעזוב את המקום שעושה לי הכי רע כרגע
אני מאושרת בלשון המעטה, יש לי חברים תומכים, וחבר מדהים...
יש לי עבודה במשהו שאני אוהבת לעשות, אני עומדת ללמוד במגמת החלומות שלי שנה הבאה.
המשפט היחידי שחיזק אותי בתקופה הזו, הוא היה כתוב בכל מקום זה המשפט הבא:
"השאלה היא לא מי ייתן לי, השאלה היא מי יעצור אותי" (איין ראנד)
תמיד חיכתי לאישור, למישהו שיאשר לי שיצאתי בסדר, וזה מה שעצר אותי מלהתחיל לאוהב את עצמי
ועכשיו אני היחידה שנותנת לעצמי אישור..
השאלה היא לא מי יתן לך להיות מאושר, אלא מי יעצור אותך והתשובה היא אף אחד, כי אתה פאקינג אתה
אם אתה באמת מאמין בעצמך אתה מסוגל להגשים כל דבר שתרצה..
ולמתחכמים אולי לא תוכלו לעוף באופן פיזי, אבל חשבתם פעם על תעופה נפשית?



