כי אני לא מביאה את זה על עצמי

אתם יודעים מה הבעיה בעולם? יש כל כך הרבה ילדים פגועים אף אחד ליטרלי לא שם לב אליהם וזה כל כך אידיוטי כי כול מה שהם רוצים זה מישהו שיקשיב מישהו שיגיד שהוא נשאר ויהיה שם לתמיד, והם כל כך שבורים מבפנים, הם לא מסוגלים להאמין לשום דבר חוץ מלשקרים שהבריונים מספרים להם כל יום, כל היום. משתגעים מהם, אנשים שלא רוצים לפגוע בהם משתגעים מזה כי הם לא מבינים איך הם לא מסוגלים להקשיב להם כשהם אומרים להם  שהם מדהימים אבל הם לא מצליחים להבין שזה קשה, שכשבן שומע כלכך הרבה רוע הוא מתקשה להאמין לטוב, כשבן שנפגע ונפגע ועדיין ממשיך לאהוב, כל אחד, שלא שונא או מגיב בקלות כלפי כל קללה שמופנית אליו, אתם לא מבינים שזה הבן אדם עם הכי שברים מבפנים? בן אדם שמפחד לדבר כי הוא לא יודע לאן זה ייגרר, הוא מפחד להגיב כי הוא לא יודע איך זה יגמר, ואם הוא יגיב ואז הוא יגיב לו ולא יהיה לו מה להגיד אז למה כל השיח הזה היה. כל החיים הם חרא, כאילו יש אנשים טובים שלא תבינו אותי לא נכון ואני שואפת להיות אחת מהם כל יום ויום, זה היעוד זה החלום זה המטרה לפני כל חולם אחר שברשימה, זה להיות בן אדם טוב לסביבה, לאויבים, לשונאים, לחברים, למשפחה לסתם אנשים פשוט להיות בן אדם טוב בלי סיבה. ויש גם הרבה חראות, אלברט איינשטיין אמר : "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין." לפני שאתם אומרים כל פעם מחדש איזה חראות הבריונים, או איזה סבל הילדים האלה עוברים בגללם תחשבו על זה שניה אף פעם לא הציקו לילד ולא עמדתם בצד? חייכתם, צחקתם, הצבעתם, או פשוט התעלמתם אבל לא עזרתם גם לגשת אחרי ולא ישר זה משהו, גם לתת יד, או פשוט לקחת את הילד משם זה גם משהו אבל לא לעשות דבר, להתעלם מזה כאילו זה לא היה, כאילו לא הציקו לו, כאילו לא השפילו אותו, כאילו לא פגעו בו. להתעלם מהכאב של הילד הזה כשאתם רואים את הכאב של הילד הזה בעיניים כל יום, העיניים לא משקרות, המילים כן, הפנים כן, החיוך כן,  אבל העיניים לא, אי פעם ראיתם מישהו מחייך עם דמעות? דמעות שלא יצאו האלה שרק גורמות לעיניים להיות מבריקות, דמעות שעומדות לצאת אבל הן נשארות. אי פעם הייתם אם בן אדם ברגע שבירה אמיתי? לא אחרי שהוא הודיע לכם נשבר או כמה דקות לפני, ברגע שהוא זרק הכל על הרצפה וויתר חיבקתם אותו? נתתם לו יד? אמרתם לו שהוא לא אף אחד? שהוא לא לבד? לא בהודעה או בשיחה, בהוכחה, כי קל להאמין במילים הבנתם את זה בעצמכם, קל  להאמין למילים שאומרים לכם על עצמכם. יש אנשים שרואים בעצמם רק דברים טובים לא מודעים לחסרונות שלהם וזה חיסרון אחד ענקי ולעומתם יש אנשים שרואים רק את החסרונות שלהם בלי יתרונות שזה אחד מהחסרונות הכי גדולים שלהם, ויש אתה אלה שאנחנו שואפים להיות, לפחות אני, האמצע הבין לבין מישהו ששלם  עם החסרונות אבל מודע גם ליתרונות, מישהו שיודע לשתוק אבל יודע גם לעמוד על שלו, מישהו מעורבב כזה, מישהו שידע איך לגשת לא בתקיפות לא בלתת לי תחושה של אשמה, כי לבוא ולהגיד לי "את רואה למה את גורמת לעצמך" זה לא עוזר, ואם עשיתי עכשיו שלושה צעדים כדי להתקרב, כדי להיפתח החזרתם אותי 400 אחורה. זה לא את מביאה את זה על עצמך, כי אני לא מביאה את זה על עצמי, אני לא ביקשתי שיציקו לי, אני לא ביקשתי שלא יאהבו אותי, שלא יקבלו אותי, אני לא ביקשתי שישנאו אותי. אני כותבת את זה ויש לי דמעות בעיניים שלא יורדות כי אני לא מאפשרת, שנשארות גורמות לעיניים להבריק, והם ייעלמו מהר כרגיל , ואף אחד לא ישם לב שבכיתי, אף אחד לא יפרש את העצב בעיינם, אף אחד לא יהיה לידי כשאני אצעק אל השמיים "סעמק". דיי, אין לי כוח יותר, אני מוותרת. אף אחד לא יהיה שם כדי להחזיק לך את היד כשאת נופלת ואת מודעת לזה , אז את מנסה לבד, כי את יודעת שאין פה אף אחד שיישאר איתך לתמיד , אז אתה מנסה לעשות הכל לבד, מנסה להסביר, מנסה להבין את עצמך אבל את לא מצליחה, את נכשלת!! את עלובה, כלכך עלובה... ולנערה שם במראה זו שמסתכלת במבט מוזר כשאני כותבת את זה, את פשוט כלכך מכוערת, את פשוט כלכך מוזרה, הזויה, אולי תיהיה נורמלית לדקה, את לא בן אדם טוב, אמן  היית יכולה להיות מישהו שאפשר לאהוב, אמן שיאמינו בך ושאת תאמיני בעצמך, אמן שתביני דבר אחד מתישהו וזה איך לחייך באמת. זה מרגיש לי דבילי כשהדמעות זולגות והמסך נרטב, זה מרגיש לי דבילי פתאום לכתוב מה אני מרגישה בפתיחות כלכך, אז אני אפסיק לטובתי, לטובתכם, לטובת כולם כי תכלס זה לא באמת חשוב לאף אחד.